הקשר בין סביבת התינוק להתפתחותו

סביבת ההתפתחות של התינוק קורמת עור וגידים כבר מרגע ההתעברות, הרחם שבו שוהה התינוק בממוצע תשעה חודשים מהווה עבורו בית על כל משמעויותיו.

וכשם שהתנאים בכל בית שונים ,גם התנאים בכל רחם שונים.

ההתפתחות של התינוק מתחילה להיות מושפעת מסביבתו כבר בהיותו ברחם,

גודל "הבית" (הרחם),התנועה בתוכו, "מזג האוויר", (הפיסי והרגשי ) מצבה הבריאותי של "בעלת הבית" (אימא) ומספר הדיירים (תאומים) כל אלו ואחרים ישפיעו על אופי ואופן גדילתו והתהוותו של העובר ברחם.

לאחר הלידה נחשף התינוק לסביבה אנושית ודוממת ,בהתחלה בעיקר למטפלים ובהמשך לעוד דמויות שייקחו חלק בחייו.

התפתחות תינוקותהקרקע עליה שוכב התינוק גם היא חלק מסביבת ההתפתחות שלו, אם המפגש של התינוק עם הקרקע יהיה דרך גבו או בטנו אופן התגובה לגירויים חיצוניים יהיה שונה לחלוטין .

תינוק השוכב על גבו נבהל באופן יחסי יותר מתינוק השוכב על בטנו האם עובדה זו בהכרח מעידה אם כך על אופיו?

ייוולד התינוק עם הפוטנציאל הרגוע ביותר, ישנו סיכוי סביר ששכיבה מרובה על הגב (כי ככה הסביבה בחרה עבורו) לאורך זמן ומפגש מסוג כזה עם הקרקע ייצר זקיפה שתוביל בהמשך לחוסר שקט לעיכוב התפתחותי ולא בהכרח למימוש הפוטנציאל "שנקבע" לו.

לעומת זאת תינוק בעל טונוס נמוך עם פוטנציאל התפתחותי מעוכב שישכב על הבטן מרגע לידתו וייחשף לתנועה ולמגע יממש את פוטנציאל ההתפתחות שלו על הצד הטוב ביותר על אף "שנקבע" לו אחרת….

ייוולד התינוק עם פוטנציאל התפתחותי ממש כפי שכתוב בספרים, אם אימא לא תרימו על הידיים לא תחשוף אותו לתנועה תחשוש מבכיו ולא תדע כיצד להתנהל אתו יש סיכוי שיהיה מעוכב על אף "שנקבע" לו אחרת…

התינוק נולד עם מטען גנטי הקובע כיצד יראה, קובע את פוטנציאל הגובה והמשקל שלו, את כישוריו ,חסרונותיו, את טונוס שריריו את הטמפרמנט ובמידה מסוימת גם את קווי אופיו.

אך לסביבה ההתפתחותית ישנה השפעה רבה על מימוש הפוטנציאלים הרבים של התינוק, תינוק בעל נטייה להשמנה יושפע מהאוכל ומאופי התזונה שיקבל בבית וברורה העובדה שאם ייוולד לזוג הורים טבעוניים וספורטאים, המודעים לעצמם לא בהכרח יהיה שמן…

נשאלת השאלה כמה השפעה יש לסביבה ולהורים במיוחד על האופן שהתינוק יתפתח?

האם תינוק הנולד עם פוטנציאל התפתחותי נמוך יכול להתפתח בקצב הנכון ובארגון הנכון אם יקבל את התנאים הנכונים? כמה השפעה ישנה לסביבה ?

האם האופן שהורה מגיב לבכי של התינוק יכול להשפיע על הטמפרמנט שלו בעתיד?

האם אפשר לומר על תינוק בן שבוע שבוכה ,עצבני ואינו ישן שזהו אופיו? או האם נשנה את תגובותינו אליו נגלה שאופיו ישתנה…האומנם?

האם נוכל לומר על תינוק בן שבעה חודשים שהוא עצל? או שאולי פשוט הסביבה הרגילה לעשות הכל עבורו ואם הסביבה תלמד לנהוג אחרת תגלה שלמעשה הוא בעל מוטיבציה?

הכח הגדול טמון בסביבה אני מגלה את זה שוב ושוב…

האם נקודת הפתיחה של ילד ראשון הן מבחינת הגירויים הקיימים בבית והם מבחינת הביטחון של ההורים היא אותה נקודת פתיחה כמו של ילד שלישי אפילו אם באופן היפותטי הם נושאים בדיוק את אותו המטען הגנטי?

כאשר הסביבה משנה את תגובותיה גם לילדים ובמיוחד לתינוקות, התינוק הוא כחומר ביד היוצר

האוכל,המשחקים,הגירויים,התנאים,מצבי הרוח ,כל אלו ישפיעו על אופיו של התינוק ויעצבו את אישיותו בהמשך.

האם האופן שהורה מגיב למצוקתו או לקושי התינוק יכול להשפיע על המוטיבציה של התינוק בהמשך חייו ועל היכולת שלו להסתגל לשינויים ולעמוד באתגרים?

האם סביבה מגוננת השומרת בכפפות של משי על התינוק תשפיע בצורה שונה מסביבה שתייצר לתינוק מכשולים קטנים כבר מרגע הלידה ותאלץ את התינוק למצוא ולייצר "פתרונות" האם זה ישפיע על אופיו על התפתחותו דרך ניסיונותיו הפיסים והקוגניטיביים למצוא פתרון לבעיה ולמכשול?

הבעיה והקושי המרכזיים אני מגלה, נמצא בעובדה שהרבה פעמים הורים נותנים משקל גדול לכך וקובעים שזהו אופיו של התינוק.

אימהות המזהות יצר סקרנות מגיל צעיר אצל התינוק נוטות לעיתים "ללכת" עם התינוק והגירויים שהן מקנות לתינוק לעיתים מגבירות את יצר הסקרנות למרות שהתינוק למעשה זקוק בדיוק לדבר ההפוך…

בדיוק כפי שאימהות לילדים עדינים ושקטים נוגעות בעדינות, וחוששות לעייף או חלילה להכאיב לתינוק ולכן מגלות רגישות יתרה כשהתינוק מראה סימני עייפות וחוסר כח למרות שהגירויים שצריך לקבל הם בדיוק הפוכים והכוח להשפיע לשנות נמצא אצלן!

האם אימא שמגיבה בחרדה לתינוק יכולה להשפיע על הילד בחרדותיה ולגדל תינוק חסר בטחון גם אם מטענו הגנטי מראה אחרת?

כמה השפעה יש לנו ההורים על הילדים שלנו ?כמה אנחנו מעניקים להם בגנטיקה שזורמת בעורקם וכמה בתנאים שהם מקבלים מאתנו מרגע לידתם?

אז לשם ההסבר וההמחשה..

בואו נצא למסע דמיוני קצר …

תינוק A (נקרא לו אורי ) נולד לאימא (A נקרא לה אלה)

תינוק B (נקרא לו בני ) נולד לאימא B (נקרא לה בתיה )

שניהם באופן היפותטי במיוחד ולשם ההמחשה נושאים את אותו המטען הגנטי…

אך אינם מבלים עם אותה האימא…ולכן נחשפים לתנאים ולגירויים שונים…

אלה ,בוחרת להשכיב את אורי על הגב .

בתיה, בוחרת להשכיב את בני על הבטן.

אלה ,מתקשה להרים את אורי על הידיים ומעדיפה באופן עקרוני שיירדם לבד ובכוחות עצמו.

בתיה, מתחברת מאוד למנשא ונוהגת לערסל את בני ולשאת אותו קרוב אליה.

אלה, קצת חוששת וחרדה ומגיבה בבהלה יתרה למשמע הבכי של אורי.

בתיה, אינה נלחצת מבכי גידלה כבר כמה תינוקות קודם.

אלה, מקפידה לשמור על שקט ולא להוריד את המים כשאורי ישן.

בתיה, שומרת על מערכת רעשים רגילה בבית..

אלה בוחרת להאכיל בכל פעם שאורי בוכה או נבהל ,מרגישה שהאוכל מרגיע אותו.

בתיה מעדיפה להרים לטפוח קלות ולהשתמש בקולות מונוטוניים.

האם שני תינוקות אלו יגדלו ויתפתחו אותו הדבר?

האם האופן שתינוקות אלו יגיבו לשינויים ולהסתגלות יהיה אותו האופן ?

האם שני תינוקות אלו יסמכו על המטפל באותו האופן?

האם שני תינוקות אלו יתהפכו באותה נקודת זמן?

האם שני תינוקות אלו יתחילו ללכת באותו הגיל?

האם השלד והיציבה של תינוקות אלו יהיו זהים?

התשובה היא חד משמעית

לא!!!!!!!!!!!!!!!

לסביבת התינוק השפעה רבה על ההתפתחות התינוק במיוחד בשנה הראשונה לחיים!

החל מהבחירה כיצד להרגיע תינוק וכלה במשטח בו ישן התינוק…

"ילדי הזאבים"

הם ההוכחה לכך שילדים שגדלו בחברות רגרסיביות (יונקים ובעיקר זאבים) ועל אף שנולדו עם מטען גנטי שאינו מראה שום סיבה לכך שלא ילכו על שתי רגליים, מתוך חיקוי הסביבה והגירויים שקיבלו ממנה הם סיימו את התפתחותם בזחילה על ארבע באכילה בליקוק, בהתפתחות שפתית דלה אם בכלל ובאורח חיים קצר במיוחד.

מענה אוראלי לתינוק כמו מוצץ בקבוק ואוכל כאמצעי הרגעה יכול ללמד את התינוק שהרגעות היא לעולם אוראלית וכך אולי גם יחשוב שיהיה גדול.

מאידך מענה של הורים לבכי בתנועה במגע ובקול ילמד את התינוק רגיעה אורגאנית ויצייד אותו באיכויות של שקט שישפיעו גם על אופיו …

אני פוגשת מקרים רבים של עיכובים התפתחותיים שלעיתים קשורים לאופן שהסביבה מגיבה ולעיתים השינוי היחידי שצריך ללמד את ההורים ולא את התינוקות הוא בתגובה!

תינוקות רבים מתעכבים עם שלב הזחילה כי נמצאים בסביבה מרובת צעצועים וגירויים סביבה המייצרת וותרנות והצפה , לעיתים שינוי הסביבה הפיסית ודילול הצעצועים מגביר את התגובה של התינוק לסביבתו והופך אותה ליותר מעניינית ומאתגרת והתינוק באופן כמעט מפתיע לזחול ולנוע בה .

אני פוגשת תינוקות בני מספר חודשים מעוכבים, שאינם מעוררים מספיק, מבוהלים ומגיבים בפחד למגע ולתנועה.

ההורים מגיבים בפליאה לעיכובם שהרי מבחינה גופנית ופיסית אין כל סימן או סיבה להיותם מעוכבים…(אין רקע משפחתי או גנטי, היסטוריה טובה של הריון ולידה, טונוס מאוזן )

ובכל זאת הם עדיין אפילו מראים קושי בשכיבה על הבטן ובהרמת הראש.

לעיתים אני מגלה שתינוקות אלו לא נחשפו למגע ,ושהוריהם לא ידעו בכלל שמותר ומומלץ להרים ושלא חשפו אותם לחוויות חישה מסוגים שונים…ולמעשה סיבת העיכוב נעוצה בעיקר בחוויות אותן קיבלו או לא קיבלו תינוקות אלו…

אם היו נחשפים מרגע לידתם לאותן חוויות וחוויות אלו היו נתפסות כמוכרות האם יש סיכוי שהיו צוחקים מגיבים בהנאה ומבקשים בדרכם עוד ואולי אף היו מפותחים יותר??

ולסיום,

הסביבה והתרבות של היום שונים שנות מאור מהסביבה בה אנחנו גדלנו כילדים ואולי יהיו כאלה שיאמרו שפעם ללא הידע הרב,הספרים,התאוריות הרבות ילדים התפתחו גם ככה ובסוף כולם הלכו…

אם נתבונן מקרוב נזהה שהגירויים היומיומיים שאותם קיבל התינוק היו אותנטיים ואינסטינקטיביים מחוברים לבטן ומנותקים מפחד וחרדה וכאילו בדרך הטבע השרישו חוויות ותגובות מעוררות ומייצרות למידה(תרבות השבט, משחקי הרחוב, הליכה ברגל ממקום למקום, דלות בצעצועים, תורה שעוברת בע"פ מאם לבת)

הסביבה בה אנו חיים היום היא סביבה אמנם מתקדמת בהמון מובנים אך מאידך מציפה את ההורים והתינוקות בהמון אינפורמציה שלעיתים מייצרת הצפה הן להורים והן לתינוקות ,העדר מגע ותנועה וחשיפה לגירויים שלא בהכרח מייצרים למידה ותנועתיות , וכתוצאה מכך לעיתים נוצרים עיכובים…

המוח גמיש ,הפוטנציאל אדיר הכוח להשפיע ,לעצב, לקדם להעשיר, ולשנות קיים

קיים אצל כל הורה

אז תנו מקום לסביבה ואל תשאירו הכול לגנטיקה…

מעברים

רונה ברזלי ליבני